היה זה היום הראשון בגן לאחר החזרה מחופשת הקיץ. כולם היו מאוד נרגשים! הילדים, המורים הגננים והמורות הגננות, ואפילו מילקי, הכלבה של הילה, צעדה מחויכת ועליזה, זנבה מתהדר כלפי מעלה, וליוותה את הילה לגן ביחד עם הוריה.
-“בוקר טוב הילה יקרה שלנו, איזה כיף לראות אותך”! קרא אסף, המורה הגנן של הילה, כשנכנסה לגן. הילה רצה מתרגשת לאסף וחיבקה אותו באהבה. עיניה נצצו מרוב שמחה על השנה החדשה שמתחילה היום.
-“את רוצה לעזור לי להכין ארוחת בוקר חגיגית?” שאל אסף בחיוך.
-“כן!” אמרה הילה וכבר מיהרה להיפרד מההורים, וממילקי שישבה בפתח הדלת, היא ידעה שאינה יכולה להיכנס לגן.
אסף הביא את קרש החיתוך להילה, שקית עם מלפפונים ירוקים ויפים, וסכין. “טוב, זה הולך ככה”, אמר אסף כשהוא לוקח מלפפון אחד מהשקית ומניח אותו על קרש החיתוך. “אנחנו חותכים את המלפפון לפרוסות בערך בגודל כזה, בסדר? כשתסיימי את יכולה לשטוף את הקרש והסכין, ולבוא להגיד לי שסיימת, בסדר?”
-“בטח, אני ניגשת למשימה!” ענתה הילה, והרימה מבטה לכיוון פתח הגן, מבחוץ נשמעו קולות והיא כבר זיהתה בהתרגשות מי עומד להיכנס לגן ממש בעוד רגע.
-“אדם!” קראה הילה בשמחה וניגשה לעברו של אדם, חברה מהגן עוד מהשנה שעברה. “הילה, ראיתי את מילקי בחוץ אז ידעתי שאת כבר כאן!”.
-“אני כאן וחותכת מלפפונים לארוחת בוקר, רוצה שנחתוך ביחד?” שאלה הילה את אדם.
-“בטח, רגע!”, ענה אדם, רץ לאסף, המורה הגנן האהוב עליו, ונתן לו חיבוק חם ואוהב.
-“בוקר טוב אדם, איזה כיף לראות אותך! כמה גדלת בקיץ!” אמר אסף בחיוך רחב.
-“אסף, אני יכול להיות עם הילה בחיתוך מלפפונים?”
-בטח, תשטוף ידיים, תיקח לך סכין מהמגירה של הכלים, וכשתסיימו תגידו לי, יש עוד כמה הכנות לארוחת הבוקר, ואתם מאוד יכולים לעזור”. ענה אסף לאדם.
אדם שטף ידיים, לקח סכין מהמגירה וכבר ניגש לעמדה לחתוך מלפפונים עם הילה. “הילה, אני בא לחתוך איתך מלפפונים”, קרא אדם והתקרב בהתלהבות להילה.
אבל אז קרה משהו שאף אחד לא חשב שיקרה, אף אחד לא תכנן. אדם כל כך שמח והתלהב על היום הראשון בגן, והנה הוא כבר חותך מלפפונים עם הילה ובקרוב יאכלו ארוחת בוקר. הוא התקרב להילה, ובטעות נתקע בה והזיז את זרועה. הילה נחתכה מהסכין, דם החל לנזול מהאצבע שלה, היא נבהלה והחלה לבכות.
אסף התקרב במהרה כדי לעזור להילה, אבל הילה, שכל כך נעלבה מאדם שלא שם לב, וגרם לה להיחתך, וכבר כל הדם החל לנזול על הרצפה בטיפות אדומות וגדולות, רק עמדה וחצי צעקה, חצי בכתה לעברו של אדם:
-“מה אתה עושה אדם? נחתכתי בגללך!” ורצה משם לשוקת שטיפת הידיים כדי לשטוף את הדם.
אדם עמד שם די המום, לא הבין כל כך מה קרה, ואיך ממצב של שמחה והתרגשות, והנה הוא בא לחתוך מלפפונים עם הילה, זה הגיע למצב שהילה עומדת והדם על האצבע שלה, והיא גם בוכה וגם צועקת.
אדם פשוט לא ידע מה לעשות עם עצמו, הוא הרגיש שהדמעות מתחילות לחנוק את הגרון שלו ועוד רגע יתפרצו מהעיניים שלו החוצה. אדם רץ לפינת השקט, המקום בו כל אחד מהילדים בגן יכול לשבת עם עצמו, להירגע, ופשוט להיות לבד.
אסף, המורה הגנן האהוב, ניגש אל הילה ששטפה את האצבע שלה בשוקת, עם מגבת ופלסטר. “בואי נראה איפה נחתכת הילה”. הילה הראתה לאסף את האצבע, כשדמעות בעיניה.
-“אני לא מבינה, למה אדם היה צריך לבוא ככה מהר ולהיתקע בי, תראה מה קרה, ירד מלא דם, וזה כואב וזה ממש מעצבן שאדם התנהג ככה!” אמרה הילה לאסף, כשהיא חצי מדברת, חצי בוכה, ובעיקר פגועה ממה שקרה.
-“היללי אהובה שלי”, אמר אסף כשהוא מניח את ידו על כתפה של הילה. “את יודעת שזה היה בטעות ואדם בכלל לא התכוון, נכון?”
-“מה זה משנה אם זה היה בטעות או בכוונה. אם זה בטעות זה פחות נחשב? הוא לא שם לב ובסוף זה מה שקרה”. אמרה הילה כשנימה של תסכול נשמעה בקולה.
אדם, שעדיין ישב בפינת השקט, שמע את דבריה של הילה לאסף. הלב שלו התכווץ ונסגר, זה היה לו קשה מדי לשמוע את מה שהילה אומרת. הדבר האחרון שהוא רוצה בעולם זה לפגוע בחבר או חברה! אדם הרגיש שהוא לא רוצה לעשות כלום, ולשמוע שום דבר.
‘אולי זה לא היה בכוונה מה שעשית’, שמע אדם קול בתוכו, ‘אבל תראה מה קרה. לא היית צריך לרוץ ככה, היית צריך להסתכל טוב יותר לכיוון הילה ולשים לב. אתה לא בסדר. אתה לא חבר טוב’.
אדם ניסה להתעלם מהקול ששמע, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי. ‘תראה, בגללך עכשיו הילה בוכה וכואב לה, תראה מה עשית’, המשיך הקול בתוכו.
אחרי שקרה מה שקרה, אדם לא הצליח לפתוח את הלב שלו שוב. כאב לו, הוא הרגיש אשם, הוא הרגיש שעשה טעות שממש השפיעה עליו ובעיקר הפריע לו שהילה לא מדברת איתו ולא משחקת איתו.
הילה כבר הפסיקה לבכות, אבל לא רצתה לשחק בכלל, וגם לא חייכה. ארוחת הבוקר הסתיימה מזמן, היום התקדם בעצלתיים, כל הילדים שמחו והתרגשו לשוב לגן ולהיות יחד. רק הילה ואדם, לא ביחד בכלל, אלא כל אחד בפינה אחרת, פשוט “נתקעו” בתוך מה שקרה ולא הצליחו להמשיך הלאה.
הילה נעלבה ממה שאדם עשה ולא רצתה בכלל להמשיך הלאה. לא לדבר, לא לשמוע, כלום!
אדם כל כך התבאס על עצמו שעשה מה שעשה, ושהילה לא מדברת איתו, ואיך זה בכלל לא מה שהוא חשב שיהיה ביום הראשון שחוזרים לגן.
השעה הייתה כבר 11:00 בבוקר. היה נדמה שמה שקרה היה ממש מזמן, אבל החומות שנבנו סביב הלב של הילה, וסביב הלב של אדם, פשוט לא הירשו להם לשחרר ולהמשיך הלאה.
אסף, המורה הגנן האהוב, הסתכל על הילה שישבה ועשתה פאזל בפרצוף חמוץ, הסתכל על אדם שדפדף בספר בפינת השקט, והרגיש איך הלב של כל אחד מהם, סגור ומוקף בחומה, ממש כמו מבצר מסביב לטירה ענקית ויפה.
אסף הרגיש וראה איך הילה נפגעה מאדם, סגרה את הלב שלה ומאשימה אותו במה שקרה, וכשהביט על אדם, כמעט הצליח אסף לשמוע את הקולות שרצים בראשו של אדם, מאשימים, כועסים, מפרידים, ואולי גם.. מפחדים?
אסף החליט לגשת לאדם ולדבר איתו. הוא הסתכל עליו, חיכה רגע שאדם יקלוט ויסתכל בחזרה, והתקרב אליו. אסף התיישב על הפוף בפינת השקט, ושאל את אדם “איזה ספר זה?”
-“אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים”, אמר אדם והוריד את עיניו בדממה.
-“שמתי לב שלא רצית להשתתף בפעילות שהיתה אחרי ארוחת בוקר”, אמר אסף לאדם, והניח את ידו על אדם.
-“לא התחשק לי”, ענה אדם.
-“יכול להיות שזה בגלל מה שקרה בבוקר עם הילה?” שאל אסף.
-“זה לא באשמתי!” נדרך אדם. “אני רק רציתי לחתוך עם הילה מלפפונים לארוחת בוקר ביחד, זה לא באשמתי”. קרא שוב.
-“אף אחד לא חושב שזה באשמתך”, אמר אסף בטון רך ואוהב.
-“הילה חושבת ככה והיא לא מדברת איתי ורק עושה לי פרצופים”, ענה אדם.
-“זה בגלל שהיא נבהלה, ונפגעה, והלב שלה נסגר. קצת קשה לה עכשיו לדבר איתך ולהתנהג כאילו כלום לא קרה”, הסביר אסף.
-“אז מה עושים?” שאל אדם, “זה לא היה בכוונה בכלל, וזה לא כיף בכלל מה שקורה”.
-“כשאנחנו עושים משהו שפוגע במישהו אחר, וזה לא משנה אם זה היה בטעות או בכוונה, יש משהו אחד טוב שאנחנו יכולים לעשות”, ענה אסף.
-“לבקש סליחה”. אמר אדם והיה נשמע שהוא מדקלם.
-נכון, אפשר לבקש סליחה, אבל אתה יודע, אם אנחנו מבקשים סליחה באמת, מהלב, אז גם הלב שלך מתנקה, וגם הלב של הילה מתנקה, ואפשר פשוט לחזור להיות חברים”.
-“פשוט להגיד סליחה והכל עובר?” שאל אדם.
-“פשוט, אבל לא סתם להגיד. להגיד מהלב. הלב שלך עכשיו פתוח או סגור?” שאל אסף.
-“הלב שלי סגור”, ענה אדם.
-“כדי לבקש סליחה, וגם כדי לסלוח, הלב יכול לעשות את זה רק אם הוא פתוח, אחרת זאת סתם מילה בלי כוונה.
-“נו, ואיך הלב נפתח?” שאל אדם.
-“תסתכל רגע על הילה. היא חברה שלך. כמו שעדי ויניב ועידו חברים שלך, נכון?”
-“נכון”, ענה אדם.
-“אתם אוהבים לשחק ביחד, כיף לכם, והיום קרה מה שקרה, אבל זה לא אומר שאתם צריכים להפסיק להיות חברים. כיף לך לשחק עם הילה, נכון?” שאל אסף.
-“כיף מאוד, במיוחד המשחק החדש שהמצאנו לפני כמה ימים”, ענה אדם ואפשר היה לפתע לראות ניצוץ נדלק בעיניו.
-“אולי תשאל את הילה אם היא רוצה לשחק את המשחק הזה איתך?” שאל אסף.
-“אבל היא לא רוצה לדבר איתי, למה שהיא תרצה לשחק איתי?” שאל אדם.
-“כי גם להילה לא כיף עכשיו בכלל. אני בטוח שגם היא הייתה רוצה שמה שקרה יעבור, ואולי אפשר לעשות את זה ביחד”, הציע אסף.
אדם אסף כוח, לקח נשימה והרגיש שהלב שלו מתחיל להיפתח, הקול שמאשים אותו כבר לא נשמע יותר, וכל מה שהוא רצה זה שהתחושה הזאת תעבור והם ימשיכו לשחק. אדם רצה לבקש סליחה באמת מהילה, ושתסלח לו באמת. מכל הלב.
-“את זוכרת את המשחק החדש שהביאו לגן לפני החופש?” שאל אדם את הילה, לאחר שהתקרב אליה.
הילה הביטה בו, ניצוץ נדלק גם בעיניה. בטח שהיא זכרה, היא חיכתה שיתחיל הגן כדי שהם יוכלו להרכיב שוב את החלקים הגדולים מעץ שמהם בסוף נהיית מן מנהרה כזאת שזוחלים בתוכה.
הילה חייכה חיוך קטן ומתבייש לאדם, “רוצה שנרכיב ביחד את המנהרה?”
אדם היה מאושר. “בטח!” ענה לה, ושניהם רצו אל עבר העמדה בה המתינו להם מהבוקר החלקים מעץ שמרכיבים את המנהרה. הילה ואדם התיישבו והתחילו להרכיב את המנהרה. “תסתכלי, החלק הזה הולך כאן”, אמר אדם והצביע על מלבן קטן שהסתתר לו מתחת לשטיח.
“נכון! חיפשתי אותו!” אמרה הילה.
בעודם מרכיבים יחד את המנהרה, עצר אדם, הסתכל על הילה בעיניים ואמר לה, “הילה, אני ממש מצטער על מה שקרה בבוקר. אני לא התכוונתי שתיחתכי עם הסכין. סליחה”, והוריד את מבטו.
הילה הסתכלה על אדם, הלב שלה כבר היה פתוח, ופתאום זה היה נראה לה מאוד ברור שזה לא היה בכוונה, שאדם לא רצה לפגוע בה, שזאת הייתה טעות, ואולי גם אדם נפגע ממה שקרה.
אדם והילה סיימו לבנות את המנהרה, והזמינו את שאר הילדים למשחק הכייפי.
“אדם, גם אני רוצה לבקש ממך סליחה”, אמרה הילה. “נבהלתי מכל הדם וזה כאב ולא ידעתי מה לעשות”. סליחה שעשיתי לך פרצופים ולא רציתי לשחק איתך”.
“זה בסדר, עכשיו אנחנו כבר משחקים ביחד, ומחר כשנחתוך מלפפונים לארוחת בוקר, אני ממש אשתדל לשים לב יותר”.
הילה חייכה והראתה לאדם את החתך שהיה שם מתחת לפלסטר שלה. אדם התרשם ממש, ושניהם צחקו והמשיכו לשחק במנהרה המופלאה שבנו.
*******************
כתבה: דפנה לביא
כל הזכויות שמורות
לא ניתן לעשות שימוש בתוכן זה ללא הרשאת המחברת.
